בדרך לגביע העולם

Leah • 0 תגובות • אוגוסט 16, 2016

פינת הנוסטלגיה: אנחנו חוזרים שנתיים אחורה בזמן, למונדיאל שבו זכתה גרמניה. בשמינית הגמר פגשו הגרמנים את האלג'יראים הקשוחים. בסוף זה נגמר בניצחון של האלופה שבדרך. עד אז בברלין, כמו בשאר גרמניה, ישבו אוהדי הכדורגל – כלומר כל אוכלוסיית גרמניה – במשך 120 דקות וכססו ציפורניים. אחד המדריכים שלנו ראה את המשחק על מסך ענק בפארק עם בירות. ועם אלג'יראים. זה מה שיש לו לספר.

הם בולטים יותר משאר הצופים האחרים בפארק. שלושה גברים בגילאי הארבעים-חמישים יושבים על אחד הספסלים מול המסך, עטופים בדגלי אלג´יריה. האמצעי מתופף על דרבוקה, והקהל הגרמני נהנה ממפגן האוטנטיות שהוא מקבל רגע לפני שהמשחק נפתח. כמובן שאני מחליט לשבת בסקטור האלג´ירי. משהו מעניין בטוח יצא מזה, אני חושב לעצמי. לילה, ביתו הקטנה של אחד האלג´ירים, מתרוצצת בין שורות הספסלים ומנופפת בדגל אלג´יריה. אחיה הגדול מנג´ס עם וובוזולה בצבעי הדגל הגרמני. במחצית אבא שלהם קורא להם בגרמנית לבוא, כבר מאוחר והם צריכים לנסוע הביתה. הוא מברך את חבריו לשלום ומשתהה מולי לשנייה. "סלמתאק", אומר לי ולוחץ את ידי. "מע סלאמה" אני עונה לו מיד.

והיו גם אוהדי אלג'יריה שנסעו לברזיל

והיו גם אוהדי אלג'יריה שנסעו לברזיל

"אינת ערבי?", שואל אותי הבחור שיושב לידי.

"לא, אני לא ערבי", אני עונה לו בערבית.

"אתה בטוח שאתה לא ערבי?", הוא ממשיך, מתקשה להאמין.

"בטוח, אני לא ערבי", אני עונה לו בערבית צחה.

הוא שואל עוד משהו, ואני בינתיים מתלבט אם לגלות.

"איש שפרכה קיין ארביש" ("אני לא מדבר ערבית), החלפתי באלגנטיות את השפה לגרמנית.

"אבל הרגע דיברת איתי ערבית".

"אני יודע קצת, חייתי במזרח התיכון במשך תקופה".

"אז מאיפה אתה?"

"מהמבורג".

הוא מסתובב, מאוכזב. אולי קיווה למצוא עוד פרטנר לחפלה האלג´ירית. המשחק משעמם להחריד, אבל האלג´ירים נהנים. לפני פתיחת המחצית השנייה, אחרי סבב בירות נוסף, הם חוזרים לתופף על הדרבוקה ולשיר. בינתיים הם מצליחים לעמוד בכבוד מול גרמניה הפייבוריטית. רבע שעה מפתיחת המחצית השנייה מצטרפים אליהם עוד כמה חברים. אחד מהם, ערבי צעיר עטוף בדגל אלג'יריה, בוחן אותי בזווית העין. כנראה תוהה מי הטיפוס הזה שנראה ערבי ויושב ביחד עם כל הערבים, אבל ניכר מתנועות הגוף שלו שהוא אוהד את גרמניה.

"הוא ערבי?", שואל הערבי עם דגל אלג'יריה את השכן שלי.

"לא, אלמאני", הוא עונה.

תשעים הדקות נגמרות. לפני שמתחילה ההארכה, אני מחליט לגלות לשכן שלי לספסל שאני לא באמת מהמבורג.

אחראי להרס האידיליה. אוזיל

אחראי להרס האידיליה. אוזיל

"יא חביבי, אני לא גרמני, אני מתל אביב", אני אומר לו בערבית.

הוא צוחק ולא מאמין לי. כשאני מראה להם את מקום הלידה – תל אביב – בתעודת הזהות הגרמנית שלי, הם מתחילים להאמין. יש שניה של שקט, ואז הבחור שעטוף בדגל אלג'יריה לוחץ לי את היד. האחרים ממשיכים אחריו, והם מזמינים אותי לבירה. כמה דקות אחר כך גרמניה כובשת שער, והאידיאליה נגמרת. מילא ישראלי, אבל אוהד גרמניה זה יותר מדי.

ויש גם בונוס: פר מרטסקר, המגן של נבחרת גרמניה, תוקף מילולית מיד לאחר המשחק עיתונאי ששואל שאלות קשות מדי.