הפסל שמחבר את העבר והווה

Leah • 0 תגובות • אוגוסט 10, 2016

ממש ליד אחד המרכזים ההומים, התוססים, החדשניים והמשוכללים בברלין, פוטסדאמר פלאץ, בין הפילהרמונית לפארק, ברחוב טירגרטן 4, שקועות שתי משקולות אדירות, כבדות מנשוא. האחת – היסטורית, והשנייה – אמנות.

ריצ'רד סרה, מתכנן הפסל, הוא לדעת רבים האמן הפלסטי הגדול ביותר כיום.

השפה האמנותית של סרה גרמה לו להקים במקום דפי פלדה ענקיים, שעומדים בהטייה מסויימת. הצופה במקרה הזה הוא חלק מהיצירה.

הפסל מוצג במקום בו היה מרכז המבצע T4. שמו לקוח משם הכתובת – טירגרטן 4, וילה שהייתה בבעלות יהודי והוחרמה לשימוש זה.

Serra,_Berlin_Curves,_Stahl,_1986

T4 זהו בעצם שם הקוד שנתנו הנאצים להמתות חסד. זה היה מבצע שהונהג ישירות ע"י היטלר, החל מעלייתו לשלטון, המושפע מרעיונות אאוגניים  (תורה העוסקת ב"השבחת" המין האנושי) שנועד לנקות ולטהר את העם הגרמני ולשבח את הגזע הארי. כל אשר הוגדרו כלא "טהורים", קיבלו "חנינת מוות", "הפוטרת אותם מחיים חסרי ערך והכבדה על הכלל".

היינריך הימלר, שהיה מגדל ומשביח תרנגולות במקצועו, היה ככל הנראה "מוכשר בניסיונו ובהבנתו את התחום". היטלר וצמרת השלטון, ראו לנכון ליישם את רעיונות "השבחת הגזע" על המין האנושי.

יש לומר שרעיונות אאוגניים, היו מיושמים בדרכים אכזריות עוד לפני כן, וגם במקומות אחרים בעולם, בכללן ארה"ב, אך בגרמניה הנאצית יושם הרעיון בסדר גודל שמגיע לרצח עם.

הפעולות החלו בעיקור מאסיבי וכפוי (בין 300,000-400,000 בני אדם), על מנת שלא יתרבו ו"יפיצו את פגמיהם" והמשיכו, מפרוץ המלחמה, ברצח. החולים והחלשים מהם חשש היטלר שמא יטמאו בחייהם את "הגזע הארי" היו חולי רוח, מוגבלים בשכלם, אפילפטים, "א-סוציאלים", צאצאים של זוגות מעורבים, "ילדי כיבוש", חולים כרוניים, חולים תורשתיים, פושעים מקצועיים, נכים ובעלי מומים קשים, משתמטי עבודה, זקנים, הומוסקסואלים, פועלים זרים ונתמכי מוסדות סעד.

כמו כן, הוקמו "בתי חולים מיוחדים" ל"המתות חסד", אליהם הובאו בתחילה ילדים "פגומים" ולאחר מכן מבוגרים. גם בבתי חולים פסיכיאטריים נרצחו אחוזים גדולים מהמאושפזים. הרופאים שהיו ממונים על ה"איבחון", קיבלו לגיטימציה לבצע סינון מהיר וחד גם על סמך התיק הרפואי בלבד. שיטות ההרג היו – זריקות רעל, הרעבה למוות וחנק באמצעות פחמן חד- חמצני בתאי גזים. שיטת תאי הגזים, בה נאמר ל"מסוננים הטמאים" להתנקות במקלחות ובמקום מים יצאו גזים, יושמה מאוחר יותר ביתר יעילות ומאסיביות , כלפי העם היהודי. בתפקידי פיקוד רבים במחנות ההשמדה הוצבו אותם גרמנים שצברו ניסיון בצוות  T4 המיומן.

אז מה יש שם כיום?

שתי חתיכות פלדה, צרות בעוביין, גבוהות פי אחד וחצי בערך מגבוה אדם ממוצע. הפלדות נוטות אחת כלפי השנייה, פנימה, סוגרות מעט ממעל, אך לא לגמרי. הם מחלקות את החלל ויוצרות אותו מחדש, במרחב שבו הוא מוצב. החתיכות והחלל מוצבים באופן מאוד החלטי ונתון. גם בנוכחות החתיכות, יש משהו שאומר – זה נמצא כאן. ללא שאלה או דיון, אלא כהכרה. לזאת תורם לא ספק גם החומר המסיבי, שנמצא במצבו הטבעי והכהה, של הפסל.

T4_Memorial

בהליכה לצד הפסל, מרגישים, אם כי מאוד בעדינות ובשקט, את הנטייה הכללית אך המסיבית לכיוון החיצוני לנו, החוצה, משמע, לא לכיווננו.  בהיכנס פנימה, אותן ההטיות מופנות עלינו, סוגרות. נוצר הד בפנים (בנוסף לכך, הידיעה שמדובר בכמה טונות ברזל בכל צד, זוהי תחושה לא נוחה בעליל). תחושה פיסית ברורה. וגם מנטלית. אך התחושה היא רגעית, וכך גם תחושת האיום בפנים, שכן החלל מיד נפתח שוב. (בגלל אורך ה"דפים", שהוא לא כל כך ארוך). כאילו הצופה מקבל דוגמא מאוד חזקה ומוחשית אך עדיין נשאר במקום שמתברר מהר מאוד כבטוח, כאילו לא הייתה זו אלא מחשבה או תחושה ברורה שחלפה, כסיפור שנכנסו לתוכו אך עם הידיעה שזו לא המציאות בה אנו נמצאים. הפסל לא כופה את עצמו על הצופה, שכן ברגע שאתה מתרחק, אתה מחוץ לו. הוא לא מציג את עצמו או מספר על עצמו. הוא נמצא.

במקום אחד – הומניות ועדינות אדירה של האמנות של סרה, אל מול היסטוריה של פעולות ודעות מחרידות- מילים לא יוכלו לתאר את גודל הזוועה. היסטוריה שחורה ונוראית, שמוקפת כיום במרכז קניות ובתרבות ומוזיקה – משכן הפילהרמונית של ברלין.

זוהי ברלין – עיר התערובות.